השבוע החל בקרטוע קל :-/ יותר מדיי פחמימות ומעט מדיי חלבון (ראו נא) ואימון לא מְסַפֵּק, כיאה לאימון ריקון (15*3 כל הגוף לשני סבבים), אך השתפר בהמשך...
שלפתי את מצלמתי, ואביזרים (כובעים) שונים :P והחלתי בתיעוד עצמי, תרם הספיקותי להעלותם לנט, אך בתקווה בימים הקרובים אארוז אומץ, לחשיפת חלקים הבתוליים, מאור שמש, של גופי :)
בעניין הכותר עד לא מזמן החשבתי את עצמי בחדר הכושר כסדיסטית למתאמנים, ומאזוכיסטית כלפי עצמי. לאחר שנים מספר (10), בהם אימנתי אנשים ודחפתי אותם מעבר לכוח הסבל העצמי (העצלנות), בעודי עושה את תפקידי (כסדיסטית) תמיד הרגשתי כי אני קשוחה יותר באימונים כלפי עצמי (כלומר מזוכיסטית)...אך במחשבה שניה... אני לא בטוחה בהגדרה זו... מזוכיזם עצמי<>מזוכיזם ע"י ישות חיצונית....
זה עבד מצוין ב Bodyspace , לכן החלטתי להעביר לפה. לכל מי שטרם ניסה את "עניין המעקב אחר התקדמות, למטרת דירבון" , מומלץ בחום, שם תמצאו קהילה שלמה של אנשים חייכניים שישמחו לפרגן לכם...אה וכן, מלא תמונות של אנשים לפני ואחרי (בלבוש סימלי).
טוב, אז לעניין: הנתונים = משקל 58 ק' , אחוזי שומן 22 (במד שומן חשוד אך עקבי של החד"כ)' גובה 157 ס"מ. המטרה = חמש ק' בשישה שבועות או 18% שומן (הגדול מן ה2). האמצעים =The Ultimate Diet 2.0 + דיווח משטר התזונה, האימונים והתמונות. אז, אחלו לי בבקשה :)
זהו לא נותרה לי ברירה, אלא לחזור לכתוב העבודה על אלפא של קרונבך :-/
על העבר: אי-שם במאה הקודמת, הובאה ילדה, תמימה למראה, למרתף,חסר חלונות, בהרצליה.
הכירו נא את גינדי קימליק : המאמן שלימד אותי איך נקבה צריכה להתאמן :) וגרם לי להתאהב בפיתוח גוף ולרצות ללמוד עוד. מי שמכיר, יודע כי זהו מקום גאוני, המנצל כל סנטימטר וסנטימטר מתוך מרטף העינויים הזה, וכי משם עלו מתחרים רבים ישר לבמה.
על ההווה: מבחנים חוזרים, משקלים עולים וסופות - מקווה שיעברו במהרה...
תמונות מסת חורף :) או כפי שקולגה בעבודתי הקודמת היה אומר "מסה מסה מסה ועוד מסה" - ש. גרשגורן
תקוות לעתיד מכירים את זה שמשהו "מאפס" אתכם, מגיעים למסקנות מרחיקות לכת , שהבריאות זה העיקר, וכדאי לנצל את החיים על השיט שאוהבים? ואז הכל נמוג, וחוזרים לדפוסים הישנים והנוחים עד האיפוס הבא? אז כמה כאלו צריך כדי שבצורה מודעת יגרם שינוי תפיסתי? אין לי שמץ, אך כולי תקוות.
ובנימה אופטימית יותר :)
דילמה: פסטיבל הסטודנט הידוע לשמצה כ-הארועה היחידי המפיח חיים בצפון, מתקיים ב16-17 למאי.
אליפות הארץ של איגוד NAC לפיתוח גוף נערכת ב 16 למאי, ברעננה.
I had No Choice but to stand up for myself. (Hebrew version)
Recently due to personal situation, I get to practice only once a week, for me, this is a disaster, leave aside the degradation in athletic achievement, It's a mental disaster!
After a decade of training on a daily basis (ie living with this masochistic and rewarding addiction), it's like going to rehab while .climbing the Everest
Anyhow back to the case, Monday night at 22:30 I got to get to my once a week training , finishing the warm up around 23:00 through the speaker, I hear : "All the women leave the gym".
At first I tried o ignore it, but the lovely boy got up and began to harass the fairer and stronger sex , by approaching every one of us girls and telling us to leave immediately.
I got into a complicated situation, after a particularly hard day ,week and month, I had to train ! along with the fact that I worked there for years as a gym instructor throughout my bachelor's degree.
So in those moments, we (the girls) looked at each other , and at
that moment were utterly alien to partnership in a joint struggle: "If you stay then I stay", and of course the men-the Knights (and especially my knight, dearest to my heart) approached us and brought words of support.
So, in between sets of squats and dead-lifts, a harsh debate flared:
At the end of my training Technion's security came to threaten the girls to get out - what added to the madness of that evening.
Get us out of the gym by (male?) security guards of the academic institution where I study, institution that wins Nobel Prizes, promotes research by women, All this for two guys that are weaker then me?
I was shocked, and of course willing to talk about it in the media, who were quick to pounce on a story like starved animals on a carcass.
See for yourself:
Technion stated that due to a request of it’s religious community, it was decided to start separation hours for men and women, provided there were at least 30 subscribers, and at times when the women were absent.
In reality, there were at least 10 women at that time, only 21 registered guys registered and two actually came and no hours for women.
The end of the story is that two days after the incident , the separation hours were canceled until further notice
Overall, I do not like / interested / involved in the political situation on this subject, but when politics strikes on your head, you have no choose but to take sides.
לאחרונה בשל המצב האישי הלא פשוט, מצליחה אני להגיע להתאמן אחת לשבוע, שמבחינתי זה אסון, נעזוב בצד את ההתדרדרות בהישגים, האסון הוא מנטאלי! היות ולאחר יותר מעשור של אימונים על בסיס יום יומי (כלומר חיים עם ההתמכרות המזוכיסטית והמתגמלת הזו), זה כמו לנסות לעבור גמילה בתנאים הכי לא מתאימים.
חזרה לעניין, יום שני בערב ב 22:30 אני מגיע לקבל את מנת האימונים שלי לשבוע, מתחילה עם החימום לקראת הכניסה לסקווט, בשעה 23:00 מגיע כריזה: "על הנשים לעזוב את חדר הכושר" , השתדלתי לא לשמוע את המדריך, אך הילד קם והחל להטריד את המין היפה והחזק שעליו לעזוב את החד"כ ברגעים אלו ממש.
החלטה לא פשוטה נפלה בחלקי, אחרי יום/שבוע/חודש קשה במיוחד, יחד עם העובדה שעבדתי במקום הזה 4 שנים לפרנסתי בתואר הראשון.
אז באותם הרגעים, הסתכלנו הבנות אחת על השניה, ובאותו הרגע זרות מוחלטות הפכו שותפות למאבק : "אם את נשארת אז גם אני", וכמובן הגברים, האבירים (ובעיקר האביר שלי, יקיר ליבי) נגשו אלינו והביאו דיברי תמיכה.
וכך, בין הסטים של הסקווט והדדליפט, החלו הוויכוחים להתלקח:
בסופו של האימון הגיעה האבטחה של הטכניון, כדי לאיים על הבנות לצאת מהחד"כ. מה שהוסיף לשיגעון של אותו הערב. להוציא אותנו בכח מחדר כושר ? ע"י גברים מאבטחי המוסד האקדמי בו אני חוקרת, מוסד זוכה פרסי נובל, מקדם מחקר ע"י נשים, להוציא אותי, ועוד בשביל שני חבר'ה, שחלשים ממני!
הייתי המומה, וכמובן מוכנה לדבר על כך בכלי התקשורת, שמיהרו להתנפל על הסיפור כחיות מורעבות על פגר.
אז דיברתי תראו בעצמכם:
מהטכניון נמסר, כי בשל פניה של הציבור הדתי, הוחלט להתחיל בשעות הפרדה,אך רק במידה ויהיו לפחות 30 נרשמים, ובשעות בהן אין נשים בחדר הכושר.
בפועל היו לפחות 10 נשים באותו הזמן, והחליטו להתחיל עם 21 רשומים בלבד כאשר רק שניים באו בפועל.
טוף , אז התחטבתי בטרוף ! הגעתי למשקל גוף של 53 קילו, שנראה לאחרונה בסביבות החטיבה. מצ"ב תמונות פפארצ'י מהתקופה...
חייבת לציין, כי יש בזה משהו מאוד ממכר בשליטה המוחלטת בכמות הקלוריות, התוצאה במשקל ובמראה :-/ מצאתי את עצמי מנהלת שיחה "...פה צריך להוסיף פה צריך לחטב, פה צריך להוסיף, פה סבבי..."[מול המראה כמובן, הרי אינני לוקה במונולוג עצמי].
אקיצר אינטרקציה על בסיס שעתי עם המראה והמשקל הדיגיטאלי במטבח.אך זה עוד נסבל, בהיותי מכורה למשקלי עבודה בחד"כ, האימונים היו הכי מבעסים !
אותם אימונים תפסו אופי של - אימון להוצאת נוזלים או אימון לשמירה על מסת השריר (כמה שאפשר), ואף אחד מהסוגים האלו לא מעניק את תחושת הסיפוק וההישג של שבירת שיאים באימונים כבדים.
התהליך הגיע לקיצו כאשר קיבלתי תזכורת מתמדת ובלתי נסבלת של כל הפציעות שהיו לי אי פעם במהלך חיי.
מאז עברו כחודשיים ונוספו להם 4 +- קילו, הפסקתי עם השקילה, וההתבוננות במראה החלה להיות מטרידה :-S לכן הופסקה גם כן. חזרתי לי לאימונים תקינים (כהגדרתי) ואפילו התחזקתי בסקווט!
שיא אישי חדש = 2X6X65 (קילוגרם, חזרות, סטים)
נראה לי שבנתיים אשאר במתכונת האימונים הנוכחית, עד שכל התקלות יעברו. ואז ,נטולת תקלות, אחזור להתקדם למטרותי.
LIKE גדול על התמונה
אגב נשארו לי דיסקים מקוריים של אווה קוואן, מי שרוצה מוזמן לפנות. כמובן שיהיה עליו לתרום את חלקו חזרה לבלוג...
לאחר שנים מספר (10), בהם אימנתי אנשים ודחפתי אותם מעבר לכוח הסבל העצמי (העצלנות), בעודי עושה את תפקידי (כסדיסטית) תמיד הרגשתי כי אני קשוחה יותר באימונים כלפי עצמי (כלומר מזוכיסטית)...אך במחשבה שניה... אני לא בטוחה בהגדרה זו... מזוכיזם עצמי<>מזוכיזם ע"י ישות חיצונית....
